בקצרה: אל תכניסו לאלבום כל תמונה שצילמתם. סננו אגרסיבי, השאירו בערך 15 עד 20 אחוז מהצילומים, בדקו שכל תמונה נמצאת ברזולוציה מספיקה להדפסה, וסדרו את הרצף לפי סיפור ולא לפי תאריך יבש.

רובנו אוגרים. בטלפון ממוצע יש היום אלפי תמונות, וכשמגיע הרגע להכין אלבום, הפיתוי הוא לדחוס פנימה כמה שיותר. זו בדיוק הטעות. אלבום עמוס הוא אלבום שאף אחד לא פותח פעמיים.

קראו גם: ?איך להכין בקלות ספר תמונות מודפס · ספר תמונות מודפס – יכול להיות המתנה המושלמת, הכל תלוי בעיצוב · אלבום תמונות מעוצב – בכל סגנון מרגש

המספר שמנחה עורכי תמונות מקצועיים פשוט: מתוך סדרת צילומים, שומרים אחת מכל חמש עד שבע. אם צילמתם 600 תמונות בטיול, האלבום הסופי צריך להכיל בערך 80 עד 120. לא יותר. הצפיפות הזו היא מה שמפריד בין ספר שמספר סיפור לבין תיקיית גיבוי.

איך מסננים בלי להתחרט

עשו את הסינון בשני סבבים, לא באחד. בסבב הראשון מוחקים רק את הפסולת הברורה: תמונות מטושטשות, עיניים עצומות, כפילויות כמעט זהות. אל תתלבטו כאן, זה בזבוז זמן.

בסבב השני מגיעה העבודה האמיתית. מכל קבוצה של תמונות דומות בוחרים אחת בלבד. שלוש תמונות של אותה עוגת יום הולדת מזווית קצת אחרת? בחרו את הטובה ומחקו את השאר. הקריטריון הוא רגש וסיפור, לא איכות טכנית בלבד. תמונה קצת עקומה שבה כולם צוחקים מנצחת תמונה מושלמת שבה כולם מאובנים.

• מחקו כל תמונה מטושטשת או לא ממוקדת, גם אם הרגע היה חשוב.
• מכל רצף של צילומים דומים השאירו פריים אחד.
• העדיפו פנים וקשר אנושי על פני נופים ריקים.
• שמרו לפחות תמונה אחת רחבה שמראה את המקום או האירוע כולו.
• הימנעו מיותר משתי תמונות באותו עמוד אם אתם רוצים שהן ינשמו.

רזולוציה: המספר שקובע אם ההדפסה תיראה טוב

תמונה שנראית חדה במסך הטלפון יכולה להיראות מרוחה בהדפסה. הסיבה היא צפיפות הפיקסלים. להדפסה איכותית צריך 300 נקודות לאינץ (DPI). מכאן אפשר לחשב בדיוק כמה גדול אפשר להדפיס כל קובץ.

צילומי טלפון מודרניים עומדים ברוב המקרים ב-12 מגה-פיקסל, אז הם מספיקים לרוב עמודי האלבום. הזהירות נדרשת עם תמונות ישנות שנשלחו בוואטסאפ, כי הן דחוסות לרזולוציה נמוכה. חפשו תמיד את הקובץ המקורי לפני שאתם מכניסים תמונה כזו לספר תמונות מודפס, אחרת ההדפסה תצא מפוקסלת.

סדר הוא סיפור, לא כרונולוגיה

הרפלקס הנפוץ הוא לסדר לפי תאריך. זה עובד, אבל זה גם משעמם. אלבום חזק בנוי כמו נרטיב: פתיחה שמזמינה פנימה, אמצע עם קצב, וסיום ששווה להגיע אליו.

התחילו בתמונה אחת חזקה שממסגרת את כל האלבום, למשל דיוקן משפחתי או נוף פתיחה. משם נעו בין רגעים גדולים לפרטים קטנים. עמוד עמוס ידיים שלובות ליד ארוחה נותן מנוחה לעין אחרי עמוד סוער של ילדים רצים. השונות הזו בין קרוב לרחוק היא מה שמחזיק את הצופה ערני.

אם אתם עובדים על אלבום מעוצב בעצמכם, שחקו עם גודל התמונות כדי ליצור היררכיה: תמונה אחת דומיננטית לעמוד וסביבה כמה קטנות. גם מי שבוחר בפורמט של אלבום דיגיטלי נהנה מאותו עיקרון, כי מסך גם הוא מתעייף מעודף פרטים.

טעויות שחוזרות אצל כולם

הטעות הראשונה היא לצרף וריאציות. שלוש גרסאות של אותו סלפי הן שלוש פעמים אותו רגע. הטעות השנייה היא לוותר על תמונות פחות מוצלחות טכנית שדווקא תופסות רגש אמיתי. והשלישית, אולי הכואבת, היא לדחות. אלבום שנשאר בסטטוס טיוטה שנתיים לא מספר שום סיפור.

הגדירו לעצמכם מספר עמודים סופי לפני שאתם מתחילים, למשל 40 עמודים, וכפו על עצמכם להיכנס למסגרת הזו. האילוץ יעשה לכם את הסינון הרבה יותר קל.

מקור והרחבה על ההיסטוריה של פורמט האלבום: אלבום תמונות בוויקיפדיה.